סוכריות:
- קובה מעניינת מאוד. מרגיש כמו מסע בזמן- חזרה לשנות החמישים.
- ממליצה בחום ללון בקאסות ולדבר הרבה עם הקובנים, הם חמים, נחמדים ומאירי פנים. זה חלק מהחוויה.
- רצוי ללמוד ספרדית בסיסית לפני הנסיעה- עוזר מאוד.
- מאסט בהוואנה: השווקים בהוואנה ויאחה, רחוב אוביספו (Obispo), קמרה אובסקורה, מלאקון, קפיטול.
- ממליצה ללון באיזור הוואנה ויאחה.
- מועדון שקיבלתי עליו המלצות חמות הוא “סלון רוחו” (הסלון האדום). מועדון נוסף הוא “קלאב 1830“- בעיקר לסלסה ולטימבה.
- המלצה על קאסה: הקאסה של דולסה (dulcevitacu@gmail.com), נמצאת במיקום טוב בין הוואנה ויאחה והוואנה סנטרו.
כרישים:
- אין כמעט אינטרנט, רק בפארקים ספציפיים.
- בקובה מדברים ספרדית ומעטים האנשים שמדברים אנגלית, ממליצה ללמוד ספרדית בסיסית לפני שטסים לשם.
- קובה היא מדינה קומוניסטית, אי לכך אין שם כמעט כלום. תשכחו משופינג ואני אפילו ממליצה לקחת כמה מוצרים בסיסיים מהארץ.
- החינטרוס- תופעה די מעצבנת של מקומיים שינסו להשיג ממכם דברים (שתיקנו מהם סיגרים, שתלונו אצלם בקאסה וכו’). ממליצה לא לברוח מהם, אלא להפך- תקנו להם משהו קטן (ככל הניתן) ודברו איתם.
- מלכודות תיירים- ילדה אחת באה להצטלם איתי (מבלי שביקשתי) ואחר כך אמא שלה דרשה שאקנה לה ארוחה. מאוד נפוץ בקובה שיבקשו ממכם דברים.
- חקירות בכניסה למדינה (כתבתי על זה בהמשך הפוסט).
מאז שפתחתי את הבלוג השתדלתי לכתוב על מקומות שהייתי בשנים האחרונות ולא על מקומות שביקרתי בהם בעבר הרחוק. אבל בכל זאת החלטתי לחרוג ממנהגי מכיוון שאחי טס בקרוב לקובה המדהימה וכמובן שהוא רוצה לקרוא המלצות וחוויות 🙂
אז כן- קובה ממוקמת בטופ 3 שלי, היא אחד היעדים שהכי נהניתי בהם בעולם ודווקא לא בגלל האטרקציות המיוחדות או הנופים עוצרי הנשימה, אלא בעיקר בגלל האווירה והתרבות. אני חייבת לציין שבתור מעריצה מושבעת של ארנסט המינגווי (שחי תקופה ארוכה בהוואנה וכתב עליה רבות) וכמובן בתור חובבת סלסה ומוזיקה קובנית- קובה היא מקום מושלם עבורי. לא יכולה אפילו לתאר את ההתרגשות בלשמוע את המוזיקה האהובה אלי מתנגנת ברחובות, במוניות, בבתים, במועדונים ובעצם- בכל מקום.
אחד השירים שהכי מכניסים (אותי לפחות) לאווירה של הוואנה הוא השיר לה חינטרה (La Jinetera) של Wiily Chirino. במיוחד השורה: porqué yo se que La Havana me está esperando (בתרגום חופשי: “בגלל שאני יודע שהוואנה מחכה לי!”)
מה שעוד מדהים בקובה בכלל ובהוואנה בכלל, היא שהיא נראית ממש כמו גלויה משנות ה-50. מכוניות ענתיקות מתוחזקות, דלפקים מעץ בקיוסקים ברחוב, חנויות מזון קטנות עם מעט פריטים. אין מה לעשות- להוואנה יש קסם משלה.
סביר שקובה השתנתה מאז שביקרתי בה ב-2011, עקב שינוי השלטון והתחממות היחסים עם ארה”ב, אבל בסופו של דבר המקומות בהם ביקרתי לא השתנו מאוד וכמובן שביצעתי תחקיר אצל חברים שביקרו שם לאחרונה. בעיקר מה שהשתנה הוא הטכנולוגיה- ב-2011 לא היו לקובנים טלפונים ניידים בכלל ובקושי היה להם אינטרנט (למעט מאוד היה פייסבוק, למשל), היום הבנתי שכולם מסתובבים עם ניידים ויש וויפי בפארקים.
אז אסף, זה בשבילך-
ביקרתי בקובה במשך 13 ימים וזה המסלול שלנו:
יום 1- נחיתה בבירה הקובנית
ביום הראשון בהוואנה נחתנו לקראת הערב לאחר 10 שעות טיסה מפריז. כשהגענו לשדה התעופה, ניגש אלי איש ביטחון וישר לקח לי את הדרכון. כשניסיתי לברר למה, הוא לא ענה והתחיל ללכת ממני. הלכתי אחריו ושאלתי בספרדית אם יש בעיה. הוא ענה שלא, אבל לא שחרר את הדרכון. הוא הגיש לי טופס למלא ואז הגיע איש ביטחון אחר והתחיל לתחקר אותי באנגלית. הוא שאל שאלות לגבי הסיבה שבגינה אני מגיעה לקובה ומה עשיתי בצבא. חוויה לא נעימה, אבל בסופו של דבר הוא החזיר לי את הדרכון והכל היה בסדר.
סגרנו מראש קאסה באיזור סנטרו הוואנה. אני לא ממליצה על האיזור הזה, הוא איזור מוזנח של העיר ובדיעבד עדיף ללון באיזור הוואנה ויאחה (העיר העתיקה), שהוא איזור יותר יפה ותוסס.
סנטרו הוואנה הוא איזור יותר של מקומיים. לא ראינו שם הרבה תיירים. כבר בשדה המרנו חלק מהכסף לפזו מקומי, מה שהתגלה כשימושי במהלך הטיול. בקובה יש שני סוגים של מטבעות: CUC- מטבע של תיירים המקביל לדולר ופזו מקומי, שהוא המטבע של המקומיים. כמובן שהכל יותר זול בפזו מקומי, אבל לא בכל מקום אפשר לשלם איתו (את האטרקציות התיירותיות חייבים לשלם ב-CUC). עוד דבר שלא ידענו מראש- אם נשאר לכם פזו מקומי, לא יחליפו לכם בחזרה בשדה לדולרים, אז כדאי לבזבז את כל מה שהמרתם שם או לתת למישהו שנוסע לקובה.
יום 2- הוואנה ויאחה, קמרה אובסקורה, שווקים וקאסה דה לה מוזיקה
בסנטרו הוואנה אפשר לרכוש דברים רבים בפזו מקומי. הדבר הראשון שקניתי הוא מיץ מנגו ב-3 פזו (חצי שקל). בהוואנה מאוד חם ולח (היינו ביולי) ומיץ המנגו היה ממש במקום.
משם המשכנו ל- Havana Vieja (הוואנה ויאחה), האיזור התיירותי יותר של העיר. אכלנו שם ארוחת בוקר וטיילנו ברובע. הלכנו לאורך שדרות Jose Marti, שהוא דמות נערצת בקובה שמונצח במקומות רבים.
ביקרנו במוזיאון המהפכה, שבו תערוכות הקשורות למהפכה, מכתבים וכלי נשק. לא מומלץ (קצת משעמם). ליד המוזיאון התקיים באותו יום מצעד צבאי.
משם המשכנו לשוק המזכרות ולשוק הספרים. מדי פעם עברנו ליד בתי קפה עם מוזיקת סלסה חיה.
המשכנו לקמרה אובסקורה (Camera Oscura)- תצפית של 360 מעלות על העיר. נכנסים לחדר חשוך עם מדריך שמסביר בספרדית ובאנגלית ובתוך החדר עיגול שעליו מוקרנת השתקפות של צילומי וידאו חיים של כל העיר- מאוד מרשים.
הקמרה אובסקורה נמצאת ליד פלזה ויאחה, שבה יש מזרקה יפה. משם המשכנו לעבר רחוב Obispo, רחוב מפורסם עם המון חנויות מזכרות, פאבים וכו’. ביקרנו ב”מוזיאון השוקולד“, חנות חמודה של שוקולד וקנינו המון שוקולדים.
אגב, בהוואנה יש מקום שנקרא ה”קפיטול”, זה סוג של חיקוי של הבית הלבן, אבל מאוד יפה.
ישבנו בבית הקפה הידוע El Floridita, שהיה אהוב במיוחד על המינגווי. יש שם פסל של המינגווי והמון תמונות שלו.
חזרנו משם לקאסה שלנו בסנטרו הוואנה. לבעלת הקאסה היה הסכם עם קאסה אחרת שבה אכלנו את הארוחות (צריך לסכם איתם מראש אילו ארוחות רוצים לאכול). אז הלכנו לקאסה השניה והגישו לנו שם ארוחת ערב: מרק שעועית שחורה, אורז, דלעת, תפוחי אדמה וירקות.
לאחר ארוחת הערב יצאנו ל-Casa De La Musica, המועדון הידוע ביותר של מוזיקה קובנית בהוואנה. הוא נמצא על התפר בין הוואנה ויאחה והוואנה סנטרו. יושבים בשולחנות וצופים במופעי ריקוד. למרות שהמופעים ממש מושקעים, המקום תיירותי מאוד.
יום 3- איך נתקעתי במוזיאון המינגווי?
ביום זה החלטתי לבקר בביתו של הסופר האהוב עלי, המינגווי, שגר בפרבר של הוואנה. לא ידעתי כמה הבית רחוק ממרכז הוואנה. לקחתי מונית ולאחר בערך 30 דקות ו-8 CUC הגעתי למוזיאון הבית של המינגווי. עשיתי טעות (תיכף תבינו למה) ושחררתי את הנהג, למרות שהוא הציע להשאר ולחכות לי. בדיעבד, טעות רצינית.
הבית שבו התגורר המינגווי במשך 21 שנים הפך למוזיאון ולמעשה אי אפשר להיכנס לתוך החדרים, אלא רק לצפות בהם מבחוץ. מי שקצת מכיר את המינגווי יכול להבין כמה העיצוב של הבית באמת תואם לאישיות שלו. אבל במיוחד היה מרגש לראות את החדר שבו המינגווי כתב ואת הנוף שנשקף משם. פשוט גן עדן לסופרים.
כשסיימתי את הסיור התחיל לרדת גשם זלעפות. עבר שם נהג מונית שהציע לקחת אותי חזרה לעיר תמורת 30 קוק, כמובן שסירבתי, אבל אז נוצר מצב שלא היה לי איך לחזור לעיר. במקרה נתקלתי בבחור שמדבר אנגלית והסברתי לו את הסיטואציה. הוא ביקש מהנהלת המוזיאון להזמין לי מונית, אבל אף מונית לא באה. בינתיים התחלנו לדבר והסתבר שאותו אדם הוא מפיק הוליוודי שבא לצלם סרט על החיים של המינגווי. לבסוף, המפיק הציע לי לחזור להוואנה עם צוות ההפקה שלו.
אחר הצהריים טיילתי בטיילת המלאקון, הטיילת המפורסמת של הוואנה. ביררנו עם מקומיים לגבי מועדוני סלסה טובים ויצאנו לאחד מהם (קפה קנטנטה, לצערי הוא נסגר לפני כמה חודשים), שנמצא ממש ליד פלאזה דה לה רבולסיון- הכיכר שממנה קסטרו נאם להמונים. השעה הייתה 19:00 וכבר המקום המה- מסתבר שיש שם הופעה של מייקל בלנקו (להקה קובנית ידועה). לראות להקה בסדר גודל כזה (הם הופיעו לא מזמן גם בארץ) במועדון קטן בקובה- חוויה של פעם בחיים.
לקחנו מונית חזרה לקאסה, אבל לפני שעלינו החלטנו להיכנס לפאב קטנטן של מקומיים והזמנו כוס רום בחצי שקל. דיברנו ורקדנו עם הקובנים והם היו כל כך נחמדים, שקנינו בקבוק רום שלם (12 ש”ח) והזמנו את כל הבר על חשבוננו.
בפרקים הבאים- איך רכבנו על סוסים בויניאלס, ביקרנו באחד החופים היפים בקובה ובהחלטה ספונטנית נסענו לצד השני של קובה.
המשך בפרק הבא 🙂
שלומית, נהנתי לקרוא על קובה שלך! זאת בהחלט מדינה שנמצאת אצלי ב”בקט ליסט” כבר הרבה זמן…
הי סהר, תודה על התגובה. ממש ממליצה, אני בטוחה שתהני!