סוכריות:
- אני התאהבתי בסנטיאגו דה קובה. היא מזכירה קצת את הוואנה, אבל יש לה “וייב” אחר במקצת.
- סנטיאגו דה קובה מאוד מעניינת מבחינה היסטורית.
- סצינת חיי הלילה ממש חזקה בסנטיאגו דה קובה.
- ממליצה לנסוע לחוף בסיבוני (Siboney). קצת נסיעה והחוף לא מרהיב ביופיו, אבל הוא מאוד מקומי.
- ממליצה על הקאסה של פילאר ונואל בסנטיאגו דה קובה.
- ממליצה על מופע טרופיקנה בהוואנה- שווה כל שקל.
כרישים:
- סנטיאגו דה קובה מאוד רחוקה מהוואנה ומצריכה נסיעה ארוכה מאוד או טיסה. קשה לשלב אותה בנסיעה קצרה לקובה.
- לנו היה מאוד קשה למצוא טיסה חזרה להוואנה, כדאי לדאוג לזה מראש.
- מוזיאון הרום בהוואנה- די קטן ומאכזב.
את המסע לקובה התחלתי בהוואנה המדהימה והמשכתי לאיזור פינאר דל ריו (ויניאלס) ולטרינידד. בהחלטה של רגע, החלטתי לנסוע באוטובוס לילה לסנטיאגו דה קובה- עיר גדולה שנמצאת בצד השני של קובה. כדי להגיע לשם מטרינידד, זו נסיעה של כ-10 שעות.
כשהיינו בטרינידד, בקאסה המופלאה של אולגה, ביקשנו ממנה שתזמין לנו קאסה בסנטיאגו. הקאסה של פילאר ונואל נמצאת במרכז העיר, ליד כל המועדונים והאתרים החשובים. נואל מדבר אנגלית, זה ממש עזר לתקשר איתם.
יום 9 – הגעה לסנטיאגו דה קובה, חזרות לקרנבל וסיבוב מועדונים
אתם מכירים את זה שאתם מגיעים למקום חדש שטרם ביקרתם בו ומרגישים מיד שאתם מתאהבים? משהו דומה קרה לי בסנטיאגו. לא ממש אפשר להסביר את זה, אבל הרגשתי את האווירה “הזורמת” והכייפית של העיר- המון אנשים ברחובות, דוכנים וחנויות. ליד הקתדרלה במרכז העיר יש סוכנות טיולים ומשם הזמנתי סיור מודרך.
ביקרנו בבית של דייגו ולסקאז- הספרדי שכבש את קובה. זהו אחד הבתים העתיקים ביותר בקובה ועדיין מצויים בו כל הרהיטים של המשפחה (אפשר לקרוא יותר על הבית כאן).
בסנטיאגו דה קובה בחודש יולי יש קרנבל ארוך (9 ימים). אני שהיתי בעיר כמה ימים לפני הקרנבל, מה שהקשה עלי למצוא טיסה חזרה להוואנה. נסיעה באוטובוס לא באה בחשבון (כ-30 שעות!). בזבזתי כמה שעות טובות כדי לעבור בין סוכנויות בעיר עד שהצלחתי למצוא טיסה חזרה.
ברחובות אנשים התכוננו לקרנבל- ראינו חזרות של ריקודים ולהקות שניגנו.
סנטיאגו היא עיר שנודעת בסצינת המוזיקה שלה- שומעים מוזיקה קובנית אותנטית בכל פינה בעיר. התחלנו במקום קטנטן שיש בלו להקה שמנגנת בולרו. המשכנו למועדון עם מוזיקת להיטים אמריקאית, סלסה ורגאטון. משם למועדון מדהים בשם Casa del Son שבו ניגנה תזמורת סלסה שלמה של עשרה נגנים (מועדון ישיבה בשולחנות). מיותר לציין שבכל מועדון היה תשלום די סמלי (1-3 CUC).
יום 10 – סיור היסטורי בסנטיאגו דה קובה, חוף הים בסיבוני (Siboney) וסצינת המועדונים בעיר
באותו יום הזמנו סיור היסטורי מודרך בעיר.
התחלנו את היום במצודת Morro Castle, מצודה יפיפה שנבנתה על מנת להגן מהפלישה של הספרדים ובמשך השנים גם הגנה מפלישות אחרות ושימשה כבית כלא בזמן שלטון בטיסטה (הרודן ששלט בקובה לפני פידל). היה מאוד מעניין לראות את המצודה והנוף ממנה מרהיב. במבצר יש תמונות של אוניות ספרדיות של טבעו ואוסף של כלי נשק ופגזים. מסתבר שמצודת מורו היא אתר מורשת אונסק”ו.
ליד המצודה פגשנו בעלי דוכנים שמכרו את מרכולתם ודיברנו איתם קצת על דת (בעזרת התרגום של המדריכה). אנשים בסנטיאגו דה קובה מתעניינים בדת. קיימת בקובה דת בשם סנטרייה- סוג של שילוב של הנצרות עם אמונות אפריקניות. לכל קדוש נוצרי שילבו קדוש אפריקני. יש להם גם כל מיני ציורים שמסמלים קדושים (למי שמתעניין- ממליצה לקרוא את הכתבה במגזין “מסע אחר” על טקסי דת הסנטרייה).
מהמבצר המשכנו לגבעת סאן חואן, שבה האמריקאים הקימו אנדרטה לזכר הקרבות שהתקיימו במקום. בהמשך הסיור עברנו ליד הבית של משפחת ברקאדי (שיצרה אלכוהול ועזבה את קובה אחרי שהלאימו את המפעל) והמדריכה סיפרה לנו שלמעשה המהפכה הקובנית החלה בסנטיאגו.
סיפרנו למדריכה שאנחנו יהודים והיא בתגובה סיפרה שיש לה שכנה יהודיה ושהיא יכולה לקחת אותנו לבית הכנסת.
בית הכנסת בסנטיאגו דה קובה קטן ביותר. הקהילה היהודה מונה רק כ- 30-50 איש, הם כולם מאוד נחמדים ושמחו מאוד לפגוש אותנו. זהו בית כנסת רפורמי והנשים והגברים מתפללים יחד. פגשנו שם בחור צעיר שסיפר שביקר בארץ במסגרת תכנית “תגלית” ודיברנו איתו על החיים בקובה ובישראל.
אכלנו צהריים במלון Hotel Casa Granda– מלון שמשקיף על פלאזה יפיפייה שהייתה בה להקה קובנית שניגנה. הוא נמצא במקום מרכזי בעיר.
אחר הצהריים החלטנו לנסוע לחוף שנמצא 19 ק”מ מהעיר, בעיירה שנקראת Siboney. לקחנו מונית לאדה צהובה. בגלל שהמכונית הייתה כל כך ישנה, נתקענו באמצע הדרך! התחיל לצאת ממנה עשן. נהג המונית והבחור שהיה איתו יצאו ופתחו את המנוע. איכשהו הם הצליחו לתקן אותה במקום וחזרנו לכביש. מיותר לציין שאין מזגן במונית, כמו בכל הלאדות שנסענו בהן.
החוף שהגענו אליו היה חוף מאוד הומה ומאוד מקומי, לא נראה לי שהיו בו תיירים. האווירה הייתה תוססת, המון מוזיקת רגאטון, המון אנשים. בגלל שסנטיאגו קרובה יחסית לג’מייקה, מרגישים את ההשפעה של התרבות הג’מייקאנית, אם זה מבחינת המוזיקה (המון רגאיי ורגאטון) ואם מבחינת הסטייל (ראסטות).
בגלל שהכרנו שם מקומיים בחוף, הם לקחו אותנו למופע רגאיי באחד הפארקים בסנטיאגו. אני, כמובן, העדפתי סלסה, אז המשכנו למועדון בשם Casa De Las Tradiciones- שם נגנו סלסה אותנטית. המוחיטו נהדר.
סיימנו את הערב במועדון פופולרי בשם Club 300- המון רגאטון ובצ’אטה.
אגב, יצא לנו לא מעט לדבר עם קובנים מקומיים בסנטיאגו. כשמדברים עם מקומיים אפשר להבין את המורכבות שלהם כלפי המשטר. אפשר להבין גם כמה (חלקם) מתנגדים למשטר וכמה קשה להם לחיות תחת העין הפתוחה של המשטרה הקובנית.
יום 11 – בחזרה להוואנה, חוף ליד הוואנה וטרופיקנה
תראו, אם אתם קוראים ותיקים של הבלוג שלי אתם בוודאי יודעים שיש לי קילומטראז’ של טיסות וטיולים. כן, באמתחתי סיפורים על טיסות רבות, חלקן נוחות וחלקן פחות. אבל באמת שטיסה כזו עוד לא הייתה לי (היא מתחרה טובה לטיסת אימים שהייתה לי פעם בתוך בולגריה).
נכנסים למטוס די מתפרק של חברת קובנה, על יד הדלתות כתוב ברוסית. מתיישבים על כסאות רעועים ומחכים להמראה. כשהמטוס ממריא, לפתע התחיל לצאת עשן מוזר מתוך המושבים ובמקביל המזגן טפטף עלי במהלך כל הטיסה עד שהמושב שלי היה רטוב לגמרי. גם שמעתי רעשים מאוד מוזרים במהלך הטיסה. הבנו שזה הזמן להוציא את תפילת הדרך (אגב, אם גם לכם היו טיסות מוזרות/מפחידות- אשמח לשמוע בתגובות!)
בגלל שזו לא הפעם הראשונה שאנחנו נוחתים בהוואנה, החלטנו במקום מונית, לקחת אוטובוס לעיר. מה אני אגיד לכם, יש הפרש “קטן” במחיר. במקום 20 CUC (בערך 80 ש”ח)- מחיר של מונית ממוצעת, שילמנו פזו מקומי אחד (!) על שני אנשים! (בערך של היום- כשלושה וחצי שקלים). באוטובוס היו מקומיים בלבד.
בגלל שלא הייתה לנו קאסה מוזמנת, החלטנו לנסוע לאיזור הכי מרכזי בהוואנה, רחוב Obispo בהוואנה ויאחה ולחפש קאסה. בסוף סגרנו על דירה ולא קאסה. דירה בהוואנה עולה קצת יותר (לנו עלה 30 CUC ללילה), אבל היא גם יותר נוחה מקאסה.
לאחר התארגנות בדירה, הלכנו לאכול במסעדה איטלקית מדהימה ברחוב אוביספו. מצטערת שלא שמרתי את השם שלה, אני מאוד מקווה שתמצאו.
משם המשכנו לחוף Santa Maria del Mar, חוף של מקומיים. החוף היה מלא אנשים, אבל חוף מאוד מאוד יפה. המים צלולים, אין כמעט גלים והמים בטמפרטורה מושלמת. חוף קריבי אמיתי.
בערב יצאנו למופע הקובני הידוע- הטרופיקנה. המופע עצמו לא זול (כ-80 דולר לאדם), אבל זהו אחד ממופעי הקברט המרהיבים שיש. תזמורת חיה מנגנת מקצבים קובנים, עשרות רקדניות ורקדנים עם תלבושות מדהימות, רוקדים בצורה מושלמת, נגנים וזמרים. מדי פעם היו מופעי ריקוד מיוחדים, כמו למשל זוג רקדנים שרקד על סקטים. בסוף המופע יש קטע שהרקדניות יורדות מהבמה ומתחילות לרקוד עם הצופים. קיבלנו גם בקבוק רום מתנה.
יום 12 – מוזיאון הרום בהוואנה ומסיבת סלסה במלון פלורידה
באותו יום הלכנו למוזיאון הרום בהוואנה, מוזיאון שבו מסבירים על אופן הכנת הרום. מוזיאון די מאכזב, לא ממליצה.
אחר הצהריים הלכתי לשיעור סלסה אצל מדריכה פרטית ובערב יצאנו למועדון “סלון רוחו” (Salon Rojo), שנמצא ממש ליד מלון נשיונל. מלון נשיונל הוא המלון המפורסם ביותר בקובה, הוא נבנה ב-1930 והוא כל כך מוכר שיש לו אפילו ערך בויקיפדיה. ממש מומלץ להיכנס למלון כדי להתרשם מצורת הבנייה.
המשכנו למלון פלורידה, שבו הייתה מסיבת סלסה מאוד טובה, עם להקת סלסה חיה שהפכה למסיבת רגאטון.
יום 13 – מוזיאון האומנויות היפות בהוואנה
זהו היום האחרון שלי בקובה. מקובה טסתי לקוסטה ריקה. בגלל שהטיסה הייתה בערב, היה לי זמן לנצל והלכתי למוזיאון לאומנויות יפות Museo de Bellas Artes. המוזיאון מחולק לשני בניניים שנמצאת בשני מקומות שונים. בהחלט המוזיאון המודרני והחדיש ביותר בקובה (יש בו מזגן!!!!). אבל, כמובן, זה לא אומר שיש בו הסברים באנגלית ואף אחד מהעובדים בו לא מדבר אנגלית. אחד הבניינים מוקדש לאומנות מודרנית, עם המון יצירות “מגויסות” למען המהפכה. הבניין השני לדעתי יותר מרשים, יש בו אומנות מכל העולם, לפי אגפים.
בערב טסתי מהוואנה לקוסטה ריקה.
כמו שכתבתי בפוסט הראשון, בקובה ביקרתי 13 ימים. אתם יכולים להתרשם בעצמכם אם זה מספיק או לא, לדעתי זה נורא תלוי במה שאתם מחפשים. לחובבי הסלסה והמוזיקה הקובנית (ו/או חובבי התרבות הקובנית) לדעתי כדאי אפילו להאריך את הטיול בשבוע. ישנם איזורים שלא הספקנו להגיע עליהם כגון ברקואה וורדרו. מצד שני, אם הטיול קצר יותר, אפשר לוותר על סנטיאגו שמצריכה נסיעה ארוכה ולהתמקד בהוואנה, טרינידד וויניאלס.
קראתי בפורומים שונים שהדעות על קובה חלוקות. כן, זו מדינה שלא תמיד פשוט לטייל בה, בעיקר כי המקומיים לא מדברים כמעט בכלל אנגלית ובחלק מהמקומות יש תחושה של עולם שלישי. אין שם בכלל שופינג ולעיתים חסרים מצרכים בסיסיים והחינטרוס יכולים לעצבן. אבל עבורי קובה היא פתח לעולם שהולך ונשכח, האוכלוסייה מהממת (ברגע שמדברים איתם) ואני יכולה להגיד שזו אחת המדינות שהכי נהניתי בהן. אמנם עברו 8 שנים מאז שביקרתי בה, אבל אני עוד בטוחה שאחזור.
אז… שיהיה לכם טיול מתוק! 🙂